לפני שנתיים הצטרפתי ללימודים של ליווי רוחני - ליווי חולים סופניים לקראת המוות. לקראת סוף השנה השניה, חיי הפכו לעמוסים מאוד.
עשיתי סדרי עדיפויות והחלטתי לפרוש.
אחד המשתתפים בקורס אמר לי בשיחת הפרידה - כמה אומץ היית צריכה כדי לפרוש.
מדוע, שאלתי. באמת לא הבנתי.
והוא ענה: "רוב האנשים קונים כרטיס לרכבת ולא יורדים עד שהם מגיעים ליעד. לרדת לפני היעד דורש הרבה אומץ".
חשבתי על רכבת החיים שלי. כמה נכון.
אנחנו בוחרים - בן/ת זוג, קריירה, לימודים, חברים...
לעתים באמצע הדרך, מסיבות שונות, משהו מרגיש לא מדויק.
ואז יש 2 חלופות:
האחת - להמשיך כי כבר התחלנו (ומה יהיה עכשיו, השקענו זמן ומשאבים)
השניה - לרדת מהרכבת, פשוט כי זה כבר לא מתאים יותר.
לדעת מתי לרדת מהרכבת, למרות שכבר קנינו כרטיס ואפילו נסענו בה קצת...
דיוק. אומץ. בחירות. חירות.
רוב הזמן - אנחנו אוחזים במה שיש לנו בכל צורה אפשרית - חפצים, מערכות יחסים, דימויים על עצמנו, חלומות, הרגלים ועוד. אחת לשבוע אני מתרגלת את העניין - להיפרד / לשחרר/ למסור / לתת משהו, אפילו קטנצ'יק (פחות אנשים. התרגול הזה מזכיר שאפשר גם בלי, שיש שמחה גם עם פחות, שדבר אינו שלנו באמת, ששחרור במובן העמוק הוא פעולה מודעת וחשובה בעיקר כי באיזשהו שלב - נאלץ להיפרד, אפילו מעצמנו. ואת זה כבר הבודהה אמר - האחיזה היא מקור הסבל.... אחד מהם.
הלילה חלמתי על דונאלד טראמפ. ההוא שלא רוצה ללכת.
מצליחה להרגיש את כאבו ולראות את ההיאחזות שלו במה שזה עתה הסתיים.
כולנו נאחזים - באדם יקר, במעמד, בתפקיד, בהתמכרות אומללה, בסיפור שכתבתי על מי אני, באהבה ישנה, בחלומות גדולים וגם קטנים.
ואז, מגיע מישהו - אדם יקר (אחר), אלוהים, גורל, יקום, התת-מודע שלנו - ולוקח לנו את "זה".
ופה מתחיל הסבל, בוקע הכאב.
החיים מביאים לנו ולוקחים לנו.
ומה אנחנו?
אנחנו רק צריכים לקבל באהבה את מה שבא ואת מה שהולך ולדעת שהכל יעלם בסופו של יום. גם אנחנו.
דונלד יקירי, שחרר. לך, עשה אהבת אמת עם מלאניה, עשה קצת מעשי חסד וקבל באהבה את מה שיש.
אולי בעצם חלמתי על עצמי, עלינו.
Comments